חדשות ועדכונים

לפני כשבועיים חזרה המשלחת השנתית של ההתאחדות מפולין. כ140 סטודנטים וסטודנטיות מקרית שמונה ועד אילת נסעו למסע חווייתי של שבוע ימים ברחבי פולין על מנת ללמוד על הזוועות שהתרחשו שם במהלך תקופת השואה.
כנציגי דור העתיד, נדאג להבטיח את זיכרון השואה והשורדים מידי יום ביומו ולהתקיים על ערכי החירות ואהבת האדם.  
אנו מזמינים אתכם לקרוא את הקטעים שכתבו הסטודנטים והסטודנטיות שחזרו מהמסע:

ירדן לוי, מכללת לוינסקי

"לאחר מסע מרתק, עוצמתי ולא פשוט כלל, נחתנו בארץ עם הרבה מאוד חוויות, תובנות וסיפורים.
קיבלתי תגובות ושאלות רבות כמו: "למה את טסה שוב לפולין אם כבר היית שם?", "מה יש לך לעשות בפולין?", "לא עדיף לך לטוס בחופשת פסח ליעד אחר פחות עצוב?"

את המסע לפולין היה לי חשוב לחוות בשנית ומבחינתי אפילו עוד כמה וכמה פעמים. טסתי דרך משלחת אגודת הסטודנטים לפולין בשנה האחרונה שלי לתואר. טסתי כי אני חלק מהעם היהודי ואף יהודיה גאה (!). טסתי כי גיליתי שחוץ מסבא אריה שעבר את השואה, גם סבתא ראשל עברה את הזוועות במלחמת העולם השנייה. טסתי כי רציתי לדרוך על האדמה שדרכו, נרצחו ונספו מליוני יהודים בדם קר! אני לא חושבת שיש עוד צורך להסביר ולפרט. אני חושבת שחייב לעבור את המסע הזה לפחות פעם בחיים. כמובן שאי אפשר לתאר ולעכל את מה שעברו שם אבל לנסוע למסע כזה זאת חוויה בהחלט אחרת מלראות סרטים או לשמוע סיפורים ביום היחידי שמוקדש לשנים רבות של סבל-יום השואה.

במסע היו לי רגשות מעורבים ומבולבלים. בכי, צחוק, כעס ושמחה. הרגש הכי בולט היה שמחה. היה לי חשוב לשמור על חיוך לאורך כל המסע. לאחר כל פעם שנחשפנו למראות הקשים ולזוועות שלא ניתן אפילו לתאר במילים- היה לי צורך לשמור על אחדות קבוצתית! הטקסים, שירת ההמנון, השירים והמשחקים באוטובוס, בלובי ובחדרים הם שגרמו לי להבין שעלינו לשמור על אופטימיות ושמחת חיים תמידית. עלינו להתחזק, להתחבר ולחוש גאווה גדולה במדינה שלנו, מדינת ישראל ולא משנה מה עוד יקרה!"


אבישי אדנבורג, בית ברל

אילו החרימו עסקים יהודיים, ולא אסרו אזרחותם-דיינו
אילו אסרו אזרחותם, ולא חמסו את קניינם- דיינו
אילו חמסו את קניינם, ולא ניפצו את הבדולח- דיינו
אילו ניפצו את הבדולח, ולא כלאו את היהודים בגטאות- דיינו
אילו כלאו את היהודים בגטאות, ולא הרעיבו אותם בתוכם- דיינו
אילו הרעיבו אותם בתוכם, ולא "יישבו אותם מחדש"- דיינו
אילו "יישבו אותם מחדש", ולא דחקו אותם בקרונות- דיינו
אילו דחקו אותם בקרונות, ולא בחרו את ילדיהם למות- דיינו
אילו בחרו את הילדים למות, ולא שיעבדו את ההורים- דיינו
אילו שיעבדו את ההורים, ולא לעגו להם בהבטחת חירות- דיינו
אילו הבטיחו להם חירות, ולא ירו בהם כהרף-עין- דיינו
אילו ירו בהם כהרף-עין, ולא המשיכו גם כאשר הפסידו במלחמה- דיינו


גילת גואטה, בר אילן

איך אפשר לסכם מסע כואב זה במספר מילים…

במסענו נחשפנו ל"מפעל", מפעל השמדה מתוכנן ומדויק לפרטי פרטים מתחילתו ועד סופו. מפעל שבו נרצחו באכזריות יהודים, פולנים, רוסים ועוד עמים, אנשים בעלי מוגבלות, הומוסקסואלים, מתנגדי שלטון ועוד. לא בחלו באמצעים ובשיטות ל"טהר" את אירופה מנגעים. מסענו הכואב התחיל בחיים נורמליים שניהלו אנשים פשוטים והסתיים בטרגדיות, בהשפלה, בלקיחת זהות אישית וחופש וברציחות אכזריות. לצד זה נחשפנו להמון נקודות אור, סיפורים עם תקווה, פולנים שמנציחים את זיכרון השואה במוזיאונים, בהסברה של השואה. למדנו שגם הם עברו את השואה על בשרם לא פחות מהיהודים. יצאנו מחוזקים בכך שאנו, כל אחד מאיתנו, יעשה את הכל כדי שהעולם יהיה טוב יותר ומייחלים שבני אדם לא יעשו זאת לבני אדם אחרים…

אוסאמה.א מכללת לוינסקי

" אנושיות זה להרגיש ולהבין את מי שנמצא בצד השני של העולם מהמקום שלך ולא מהמקום שלו"

על המסע הזה אני אכתוב עוד הרבה ואני אשא את החוויה הזאת לעולמים.

המסע הזה ילווה אותי בכל רגע בחיי.

אתמול (ג') בשעות הבוקר המוקדמות חזרתי לארץ.

את השבוע האחרון ביליתי בארץ קרה מאוד באירופה, פולין.

מזג האוויר שם הגיע לחמש מעלות מתחת לאפס, אבל לומר את האמת מה שגרם לרעוד זה לא הקור ומה שחימם לי את הלב זה לא המעיל והבגדים החמים.

מה שגרם לי באמת לרעוד היה מותו של מר "צלם אנוש", בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 המקום הכי קר בעולם נמדד בפולין, ורשה וקרארקוב ליתר דיוק. וזה לא היה בגלל הטמפרטורה אלא בגלל התאבנותו של מר "צלם אנוש".

אני חייב להודות לא היה לי פשוט כלל וכלל לעבור את המסע, הרבה התלבטויות, פחדים, חששות וקרע אחד גדול שהולך ומתעצם.

אבל הצלחתי להתגבר בעזרת חברי המשלחת המדהימים שידעו לתמוך ולחזק. וכמובן המדריך המדהים – גילי.

לא אוכל לתאר במדוייק את מה שהיה שם, אך המילים הקרובות שאני יכול לומר זה שלא הייתה שם טיפת אנושיות, כתם שחור שלא ייעלם לעולם מהאנושות. על הזוועות נכתב רבות.

כל התקופה שתלויה במסע כתבתי הרבה דברים, הבטחתי לעצמי שאני אכתוב הרבה, אנסה לתאר כמה שיותר והיו לכך כמה מטרות אך המטרה העיקרית היא שאני אוכל תמיד להזכיר לעצמי קודם כל ואז להעביר לאחרים את החוויה הקשה, הכואבת והשוברת מצד אחד, ומצד שני את סיפוריהם מעוררי ההשראה והתקווה של הגיבורים. את אנושיותו של האיש והאגדה יאנוש קורצ'אק, ואת תורת החינוך שדגל בה.

בתמונה ניתן לראות את אחד העדים לזוועות הנוראיות, פסי הרכבת נשברו מהעומס והלחץ שהופעל עליהם אך הם בתורם לא יכלו לעשות דבר, לעצום עיניים ולסגור אוזניים לא יכלו אפילו כיוון שהשקט של טרבלינקה החריש כל אוזן, זעקות מיידנק העירו את המתים והגז באושוויץ בירקנאו חנק כל אבן. והדרך למקומות האלה הייתה מייגעת, מלחיצה ביותר וקשה מנשוא.

על המסע שהוסיף משמעות לחיי והאיר את ליבי, אני ממשיך לכתוב ביומן…

"עתיד טוב יותר לאנושות אינו טמון במשטר חברתי כזה או אחר אלא באדם טוב יותר" – יאנוש קורצ'אק